שיכוך גבוה בנעלי ריצה ומדרסים - ההשפעה על תפקוד שרירי השוק

ההשערה כי מדרסים רכים מדי או נעליים בעלות שיכוך גבוה פוגעים בתפקוד שרירי השוק, היא סבירה מבחינה מכנית ופיזיולוגית, אך מוכחת בספרות המחקרית רק חלקית. יש היגיון בכך שממשק רך, עבה או דחיס מאוד בין כף הרגל לקרקע יפחית את חדות הקלט התחושתי הפלנטרי (Proprioception), ישנה את דפוסי ה-preactivation (הפעלה מוקדמת של השריר כהכנה לנחיתה) וה-muscle tuning (כוונון שרירי לוויסות זעזועים), ובמצבי הפרעה לא צפויה אף יגרום להפעלה מאוחרת יותר של שרירי הרגל.

ואכן, במחקרי החלקה פתאומית ועמידה נמצאה לעיתים השהיית פעילות שרירית - EMG latency (עיכוב בתגובה החשמלית של השריר) וירידה ביציבות עם סוליה חוצצת. אך במחקרי ריצה רגילים, הראיות אינן מראות באופן עקבי ש"בולמי עקב רכים" גורמים דווקא ל-delay (השהיה) של שרירי ה-Gastrocnemius (שריר התאומים) או ה-Soleus. במרבית מחקרי הריצה נמדדו שינויים בעוצמת EMG, בקשיחות הרגל - Leg stiffness (התנגדות הגפה לשקיעה ועיוות תחת עומס), בקינטיקה או בקינמטיקה - לא בהכרח latency (עיכוב בזמן התגובה) של שרירי התאומים.

סיכון קליני ומורכבות ביומכנית

מבחינת סיכון קליני, התמונה מורכבת אפילו יותר. מצד אחד, נעליים רכות יותר הפחיתו סיכון פציעה כללי ברצים קלים במחקר אקראי גדול, אבל ההשפעה הזאת לא הוסברה על ידי ירידה מובהקת ב-impact peak (שיא כוח הבלימה ברגע הנחיתה) או ב-loading rate (קצב העמסת הכוח, כלומר המהירות שבה נוצר העומס על הרגל). מצד שני, נעלי ריצה maximalist מרופדות מאוד עלולות דווקא להעלות את קשיחות הרגל (leg stiffness) ולהגביר את ה-impact loading (עומס זעזוע מוגבר במגע עם הקרקע). בנוסף, מדרסים רכים מאוד פגעו בשליטה הפוסטורלית (שיווי משקל ויציבה) של מבוגרים בהשוואה להליכה יחפה או למדרסים קשיחים יותר.

לכן, הקביעה ש"יותר רכות = יותר delay = יותר פציעות calf" היא פשטנית מדי. מה שנראה קלינית חשוב יותר לקרסול ולגיד האכילס הוא לעיתים ה-heel-to-toe drop (הפרש הגובה בין העקב לאצבעות הנעל, "דרופ"), קשיחות מבנית, עיתוי הסתגלות, והאם המכשיר משפר או מטשטש שליטה תחושתית ומכנית.

במונחים מעשיים: הקביעה החד-משמעית כי מדרס או נעל רכה גורמים באופן ישיר לנזק איננה מדויקת דיה. כדי לעשות סדר, מאמר זה מתבסס על מחקרים קליניים (RCT) שבדקו את הנעליים והמדרסים הנפוצים ביותר בשוק. ההתייחסות שלנו היא לנעליים עם "דרופ" (הפרש גובה בין העקב לקדמת הנעל) סטנדרטי של 0, 6 ו-10 מ"מ, ובחלק מהמודלים אף לזוויות מאתגרות יותר. כל זאת, תוך בחינת ההשפעה של סוליות ביניים (Midsoles) בשילוב עם מדרסים בדרגות קשיחות שונות - רכים, בינוניים וקשיחים.

הטיעון המכני בעד ההשערה נשען על שלושה מנגנונים עיקריים:

• טשטוש קלט תחושתי פלנטרי: ככל שהסוליה או המדרס עבים ורכים יותר (כמו ספוג), כך קשה יותר לכף הרגל "להרגיש" את הקרקע. זה פוגע בחדות של ה-Proprioception (פרופריוספציה - היכולת התת-מודעת של מערכת העצבים לחוש את מיקום המפרק במרחב ולהגיב לסכנת החלקה או שינוי עומס פתאומי).
• כוונון שרירי (Muscle tuning): מערכת העצבים מתאימה את ההפעלה המוקדמת (Preactivation) של שרירי השוק כדי לדכא תנודות של רקמה רכה, ולהכין את הרגל לאימפקט (זעזוע הנחיתה) הצפוי במגע עם הקרקע.
• שינוי מכני בקשיחות המערכת (Leg stiffness): הרגל שלנו מתפקדת כמו "קפיץ" בזמן ריצה. נעל ריצה רכה מאוד גורמת לגוף לנסות לפצות על חוסר היציבות, מה שמשנה את האופן שבו השרירים "מתקשחים" לקראת הנחיתה. הפיצוי הזה משנה לחלוטין את חלוקת העומס בין שריר התאומים, גיד אכילס ועצמות השלד.

הספרות הקלאסית (של החוקרים Nigg ו-Wakeling) ביססה היטב את רעיון ה-Muscle tuning, כלומר ששינויים בזעזוע (אימפקט) יכולים לשנות את דפוסי הכיווץ של השריר עוד לפני שהעקב פוגע בקרקע.

מתיאוריה למעשה: התפקיד האקטיבי של שרירי השוק

עם זאת, כשמנסים להבין מאיפה נובע כאב ספציפי בשרירי התאומים (Calf pain), חשוב לדייק: שרירי התאומים והסוליה (הסולאוס) אינם רק "מגיבים" לתחושה מהקרקע. יש להם תפקיד קריטי בבלימה (התארכות השריר תחת עומס), בהנעת הקרסול קדימה, ובמתיחת גיד אכילס.

לכן, לא רק ה"רכות" של המשטח משפיעה, אלא גם מבנה הנעל, כמו: Heel-to-toe drop (הפרש הגובה בין העקב לאצבעות הנעל), קשיחות הסוליה (Midsole stiffness), ועובי הסוליה הכולל. כדי לפשט זאת: מחקרים מראים כי נעל עם "דרופ" נמוך מגבירה את העומס על הקרסול ואת קצב העמסת הכוח ברגע הנחיתה. בנוסף, חוקרים מצאו שמעבר לריצה מינימליסטית (כמו ריצה יחפה) מאלץ את שרירי התאומים להתכווץ ולהתכונן בעוצמה גבוהה הרבה יותר עוד לפני המגע בקרקע.

ההבדל הקריטי: "חומר רך" לעומת "חצי קשיח"

מדרס רך עם בלימת זעזועים גבוהה פועל באופן שונה ממדרס ביומכני (אורתוזה מבנית חצי-קשיחה). חומר ספוגי "בולע" אנרגיה, מוריד דיוק תחושתי ועלול לפגוע ביציבות. לעומת זאת, מדרסים עם שלדה יציבה ותמיכה מכנית עשויים דווקא להאיץ הפעלת מייצבים מסוימים ולשנות עומס גידי בכיוון מיטיב. לכן, מבחינה קלינית, "רך מדי" ו"חצי קשיח" אינם אותו דבר, ומי שמערבב בין המושגים עלול להסיק מסקנות טיפוליות שגויות.

המסלול הזה (המוצג בתרשים למעלה) נתמך חלקית בניסויי פרופריוספציה ותחושת החלקה, אך חשוב לזכור שלא כל חוליה בשרשרת הוכחה בכל אוכלוסייה. בפרט, המעבר מ"שינוי קלט תחושתי" ל-"השהיה (Delay) בשרירי התאומים" ולבסוף ל- "יותר פציעות בשרירי השוק" עדיין לא הודגם כשרשרת סיבתית מלאה ומוחלטת במחקרי אורך על רצים.

מחקרי ריצה מוקדמים הראו שכאשר משנים את רמת הריפוד בעקב הנעל, דפוסי הגיוס של השרירים אכן משתנים, אבל השינוי הוא ספציפי לכל נבדק (Subject-specific - כלומר, כל גוף מגיב ומפצה בצורה שונה לחלוטין) ולא חד-כיווני. בניסוי של החוקר Nigg ועמיתיו, מעבר בין עקב אלסטי לעקב ויסקו-אלסטי שינה את עוצמות האות החשמלי בשריר (EMG) רגע לפני מגע העקב בקרקע. עם זאת, המחקר לא מצא הוכחה חד-משמעית ל"השהיה" או "איחור" (Delay) קבוע בפעולת שרירי התאומים אצל כל הרצים. עובדה זו מוכיחה שהמערכת העצבית שלנו יודעת להסתגל לרכות המשטח, ולא פשוט מגיבה אליו באיחור.

השפעת הריפוד במצבי "הפתעה" מול ריצה שוטפת

במחקרי נחיתה פתאומית, נמצא כי נעליים מרופדות מאוד אכן הפחיתו את הזעזוע (Impact) ואת כיווץ השריר לאחר הנחיתה - אך רק כאשר הנחיתה לא הייתה צפויה. במחקר של Fu ועמיתיו, נעליים בעלות שיכוך גבוה הקטינו את זעזוע הקרקע והורידו את כיווץ השרירים, אך זאת רק כאשר המשתתפים "הופתעו" מהנחיתה. כאשר הנחיתה הייתה יזומה וצפויה, הריפוד כמעט ולא שינה דבר.

המשמעות הקלינית היא פשוטה: בזמן ריצה רגילה על כביש או שטח מוכר, המוח שלנו "רואה" ויודע בדיוק מתי הרגל עומדת לפגוע בקרקע. לכן, הוא מספיק להכין ולכווץ את השרירים מראש, ופעולה זו מבטלת כמעט לגמרי את ההבדלים בין נעל רכה לנעל קשה. מתי משטח רך כן מעכב את תגובת השריר? רק במצבי "הפתעה", למשל כשדורכים בטעות בתוך בור ואין זמן תגובה. מכיוון שריצה רציפה היא פעולה מתוכננת ולא אוסף של הפתעות, אי אפשר להגיד שריפוד רך תמיד "מעכב" את שרירי השוק בזמן אימון שגרתי.

האם נעליים רכות מפחיתות את הכוח שמופעל על הרגל?

גם מבחינת העומס המכני (קינטיקה), התוצאות מנפצות מיתוסים. במחקר של Kulmala ועמיתיו, נמצא כי נעלי ריצה בעלות שיכוך מקסימלי (Maximalist shoes) העלו את קשיחות הרגל והגבירו את העומס בזמן מגע הקרקע, במקום להפחיתו.

מנגד, מחקר ענק של Malisoux הראה שרצים שהשתמשו בנעליים "קשיחות" סבלו מסיכון גבוה יותר לפציעה בהשוואה לרצים עם נעליים "רכות". אך ניתוח עומק של אותו מחקר גילה נתון מדהים: האפקט ה"מגן" של הנעל הרכה לא נבע מהפחתה בעוצמת המכה בקרקע (Impact peak) או בקצב העמסת הכוח (Loading rate). המסקנה היא שאם יש יתרון לנעל רכה בחלק מהמקרים, הוא לא נובע מהמשוואה הפשטנית של "פחות זעזוע = פחות פציעות".

דרופ (Drop) וקשיחות מבנית - הגורמים האמיתיים לעומס

כאשר בוחנים את ה-Drop (הפרש הגובה בין העקב לקדמת הנעל), התמונה מתהפכת. במחקר גדול על 553 רצים, נעל בעלת דרופ נמוך (העקב קרוב לקרקע) העלתה את מספר הפציעות בקרב רצים קבועים ומנוסים. מחקר נוסף מצא שלאחר 6 שבועות של אימון "ריצה יחפה", שרירי התאומים נאלצו לעבוד הרבה יותר קשה ולהתכווץ מוקדם יותר. המשמעות הקלינית הברורה: מעבר להנעלה מינימלית או שטוחה אינו "מעכב" את שרירי השוק, אלא דווקא דורש מהם לעבוד שעות נוספות.

שימוש ב-נעל בעלת שלדה יציבה ותומכת משפיע דרמטית על גיד האכילס ומפחית את המאמץ הנדרש משרירי השוק. חוקרים מצאו שסוליה נוקשה שאינה מתכופפת בקלות מגבירה את "החזר האנרגיה" של הגיד, ומאפשרת לו לעבוד בצורה יעילה יותר - וזאת מבלי לייצר "השהיה עצבית".

רכות יתר ואובדן יציבות בגיל המבוגר

בעוד שאצל רצים צעירים התמונה מורכבת, בקרב רצים מבוגרים רכות יתר הוכחה כמסוכנת במיוחד. מחקר מקיף על בני 65 ומעלה מצא ששימוש במדרסים רכים מדי הוביל לפגיעה ביציבה ובשיווי המשקל, לעומת שימוש במדרסים קשיחים או פעילות יחפה. נתון זה מחזק את הטענה שעבור רצים, מדרס רך ודחיס מאוד ממש לא מהווה "ברירת מחדל" קלינית בטוחה.

המשמעות הקלינית המרכזית היא שלא נכון להתייחס ל"רכות" כאל המשתנה היחיד במשוואה. בקליניקה, יש להתחשב בחומר, בקשיחות, ב-Drop (הפרש הגובה בין העקב לאצבעות), ביציבות ההיקפית, ברוחב הבסיס, ובשאלה האם הנעל או המדרס מחדדים או מטשטשים את תחושת הקרקע.

טיפול בדלקת במרכז גיד אכילס (Midportion Achilles tendinopathy) נבחן בהרחבה בספרות. לשם המחשה, ההנחיות הקליניות המעודכנות לשנת 2024 של איגוד הפיזיותרפיה האמריקאי (APTA) לא מצאו בסיס מספיק להמליץ באופן גורף על שימוש במדרסים למצב זה, וזאת בשל עדויות מחקריות סותרות. מנגד, על פי ה-Mayo Clinic, הגבהה קלה של העקב (Heel lift) יכולה להקל משמעותית על המתיחה (Strain) של הגיד. המשמעות המעשית היא: אי אפשר להבטיח שמדרס יפתור אוטומטית כל כאב בשוקיים או באכילס, אך חובה להשתמש בו באופן ממוקד ומותאם לפי סוג הבעיה (המבנה הביומכני של כף הרגל ואופי הכאב) של המטופל.

רשימת ההמלצות הקליניות: "עשה ואל תעשה"

• בכאב פעיל בשוקיים (Calf) או באכילס - אל תבחרו אוטומטית במדרס הרך ביותר או בנעל בעלת שיכוך מקסימלי (המכונה לרוב נעלי "ענן"): אם קיים עומס יציבתי חריג (Postural overload), ירידה בשיווי המשקל, או שמדובר במטופלים בגיל מבוגר, חומר דחיס ורך מאוד עלול לפגוע בשליטה התחושתית והיציבתית. במקרים אלו, לרוב תועדף פלטפורמה יציבה בעלת דחיסות בינונית או מדרס חצי-קשיח.
• טיפול בדלקת באחיזת הגיד (Insertional Achilles tendinopathy): כאשר האזור מגורה וכואב מאוד ברגע הדריכה, שימוש בהגבהת עקב (Heel lift) זמנית או מעבר לנעל עם Drop מעט גבוה יותר הם מהלכים קליניים הגיוניים. קיימות ראיות מוצקות לירידה בעומס על גיד אכילס ולשיפור קצר טווח בכאב ובאיכות ההליכה.
• טיפול בדלקת במרכז גיד אכילס (Midportion Achilles tendinopathy): כאן, מדרסים (אורתוזות) אינם מטה קסם מוחלט. ניתן ורצוי לנסות אותם אם קיים היגיון מכני ברור (כמו קריסה קיצונית), אך חשוב לדעת כי הראיות סותרות. באחד המחקרים הקליניים (RCT), מדרסים בהתאמה אישית לא הראו יעילות גבוהה יותר ממדרסי דמה (Sham).
• הימנעו ממעבר חד לנעליים בעלות Drop נמוך או הנעלה מינימליסטית: הדבר קריטי במיוחד למי שיש לו היסטוריה של מתיחות וקרעים בשרירי השוק או כאבי אכילס. עבור חלק מהרצים, "דרופ" נמוך מקושר לסיכון פציעה גבוה יותר. הסתגלות לנעל שטוחה מעלה את הדרישה המכנית משריר התאומים (Gastrocnemius preactivation) ומאלצת אותו לעבוד קשה יותר בבלימה. אם מחליטים לשנות Drop, יש לעשות זאת בהדרגה ותוך מעקב צמוד.
• נוחות מיידית (Comfort) אינה שווה לבטיחות ביומכנית (Safety): אל תתבלבלו בין השתיים. נעל רכה מאוד עלולה להרגיש נעימה למגע בחנות, אך בפועל להחמיר את חוסר היציבות (Balance) או לשנות את קשיחות הרגל בכיוון לא רצוי. הנעל "הנעימה ביותר" אינה תמיד הנעל הטובה והבריאה ביותר לכאבי שוקיים.
• מטופלים עם קריסה פנימה (Pronation / Valgus תפקודי): במטופלים עם עומס יציבתי ברור, העדיפות הקלינית לרוב תהיה למדרס מבני בינוני-קשיח המצויד בציפוי עליון (Top cover) רך ונוח - אך לא למשטח ספוגי מלא שקורס. אם המטרה היא שליטה מכנית בעומסים, חייבים להשתמש בשלדה יציבה; מי שמחפש רק רכות, עלול לאבד את השליטה בקרסול מבלי לקבל הפחתת עומס (Offloading) אמיתית.

בשורה התחתונה

ההנחה הרווחת לפיה ריפוד יתר בנעליים מוביל לפציעות שריר, נכונה ומוכחת בעיקר בהקשר של פגיעה תחושתית (סנסוריקה) ותגובה שרירית מאוחרת להפרעות פתאומיות. עם זאת, יהיה זה שגוי להחיל אותה באופן עיוור ואוטומטי על כל נעל מרופדת, על כל מדרס רך ועל כל הרצים הסובלים מכאבי שוקיים.

עבור מטופלים הסובלים מכאבים פעילים בשוק או מעומס יציבתי, הבחירה המקצועית והטובה ביותר לעולם לא תהיה "מקסימום רכות" ואף לא "מינימום רכות". הטיפול הנכון דורש מינון מדויק של ריפוד, Drop (הפרש גובה) וקשיחות מבנית, המותאמים אישית לפתולוגיה ולביומכניקה של המטופל.

למרות ההתקדמות המדעית, הפער הגדול ביותר כיום הוא שעדיין כמעט ואין מחקרים שבודדו רק את קשיחות ריפוד העקב או רק את דחיסות המדרס, תוך כדי מדידה ישירה של זמן עיכוב התגובה (Onset latency) בשרירי התאומים והסוליה בזמן ריצה חופשית. רוב המחקרים מודדים את עוצמת הפעילות החשמלית בשריר (EMG amplitude), מדדים קינטיים וקינמטיים, או את שיעור הפציעות הכללי.

לכן, המעבר הלוגי מהקביעה ש"יש שינוי בפעילות החשמלית" להנחה ש"יש השהיה (Delay) בשריר", ומשם למסקנה ש"יש יותר פציעות בשוקיים" - נשאר לעיתים קרובות בגדר השערה או הסקה עקיפה (Inference), ולא בגדר הוכחה קלינית ישירה.

הצורך במחקרי הסתגלות ארוכי טווח

פער משמעותי נוסף קיים בחקר ההסתגלות הכרונית. חלק מהמחקרים קצרי הטווח (האקוטיים) מראים השפעה מסוימת, בעוד שמחקרי הסתגלות (Habituation) מוכיחים שהמערכת העצבית-שרירית משנה אסטרטגיה לחלוטין אחרי מספר שבועות. לדוגמה, מחקרים מצאו עלייה משמעותית בהפעלה המוקדמת של שריר התאומים (Gastrocnemius preactivation) דווקא לאחר הסתגלות להנעלה מינימליסטית. לכן, ניסוי מעבדה של יום אחד פשוט אינו מספיק כדי לחזות מה יקרה לביומכניקה של המטופל לאחר 6 עד 12 שבועות של ריצה.

כיצד ייראה המחקר האידיאלי בתחום?

כדי לתת תשובות חד-משמעיות לקלינאים ולמטופלים, מחקר עתידי מקיף יצטרך לכלול לפחות ארבע זרועות השוואה (ריפוד עקב רך לעומת קשיח, ציפוי מדרס רך לעומת חצי-קשיח, דרופ נמוך לעומת בינוני, ותקופת הסתגלות מסודרת). מחקר כזה חייב למדוד את הפרמטרים הבאים:

• מדדים עצביים-שריריים: זמן תגובה חשמלי (EMG latency), עוצמת כיווץ (Amplitude), ורפלקסים נוירופיזיולוגיים.
• מדדי תחושה: סף התחושה של כף הרגל (Plantar sensory threshold).
• קינמטיקה וקינטיקה: טווחי תנועה בקרסול (Dorsiflexion/Plantarflexion), זווית קריסת העקב (Rearfoot eversion), וקצב העמסת הכוח (Loading rates).
• תוצאות קליניות ספציפיות: מעקב אחר מתיחות וקרעים בתאומים (Calf strain), כאב במאמץ, ודלקות בגיד אכילס.

בנוסף, מחקר איכותי יהיה חייב לנתח תתי-אוכלוסיות בנפרד כדי לא "לזהם" את התוצאות: להשוות בין רצים קבועים למזדמנים, מבוגרים לעומת צעירים, אנשים עם ירידה תחושתית בכף הרגל, והפרדה מוחלטת בין מטופלים עם דלקת באחיזת גיד אכילס (Insertional) לבין דלקת במרכז הגיד (Midportion).

1. Nigg BM, Stefanyshyn DJ, Cole G, Stergiou P, Miller J. The effect of material characteristics of shoe soles on muscle activation and energy aspects during running. PubMed.
2. Nigg BM, Wakeling JM. Impact forces and muscle tuning: a new paradigm. PubMed.
3. Wakeling JM, von Tscharner V, Nigg BM, Stergiou P. Muscle activity in the leg is tuned in response to ground reaction forces. PubMed.
4. Boyer KA, Nigg BM. Changes in muscle activity in response to different impact forces affect soft tissue compartment mechanical properties. PubMed.
5. Fu W, Fang Y, Gu Y, et al. Shoe cushioning reduces impact and muscle activation during landings from unexpected, but not self-initiated, drops. PubMed.
6. Kulmala JP, Kosonen J, Nurminen J, Avela J. Running in highly cushioned shoes increases leg stiffness and amplifies impact loading. Nature.
7. Ahn J, Simpkins C, Shin S, Yang F. Shoe sole impedes leg muscle activation and impairs dynamic balance responding to a standing-slip. Journal of Biomechanics.
8. Martínez-Córcoles V, Becerro-de-Bengoa-Vallejo R, Calvo-Lobo C, et al. Effect of Hard- and Soft-Density Insoles on the Postural Control of Adults over 65 Years of Age: A Cross-over Clinical Trial. PubMed/PMC.
9. Azhar AN, Bergin SM, Munteanu SE, Menz HB. Footwear, Orthoses, and Insoles and Their Effects on Balance in Older Adults: A Scoping Review. PubMed.
10. Ritchie C, Paterson K, Bryant AL, Bartold S, Clark RA. The effects of enhanced plantar sensory feedback and foot orthoses on midfoot kinematics and lower leg neuromuscular activation. Gait & Posture.
11. McKeon PO, Stein AJ, Ingersoll CD, Hertel J. Altered plantar-receptor stimulation impairs postural control in those with chronic ankle instability. PubMed.
12. Zhang F, Sun M, Qu F, et al. The effect of loss of foot sole sensitivity on H-reflex of triceps surae muscles and functional gait. Frontiers in Physiology.
13. Dingenen B, Peeraer L, Deschamps K, et al. Influence of shoes and foot orthoses on lower extremity muscle activation onset times in healthy subjects during the transition from double-leg stance to single-leg stance. PubMed.
14. Dingenen B, Peeraer L, Deschamps K, et al. Muscle-Activation Onset Times With Shoes and Foot Orthoses in Participants With Chronic Ankle Instability. Journal of Athletic Training.
15. Lindenberg KM, Carcia CR. Muscle response times between shoe and no-shoe conditions following a weightbearing rotary perturbation are similar in females. PubMed.
16. Malisoux L, Delattre N, Urhausen A, Theisen D. Shoe Cushioning Influences the Running Injury Risk According to Body Mass: A Randomized Controlled Trial Involving 848 Recreational Runners. The American Journal of Sports Medicine.
17. Malisoux L, Delattre N, Gette P, Urhausen A, Theisen D. Effect of shoe cushioning on landing impact forces and running injury risk. PubMed.
18. Malisoux L, Chambon N, Urhausen A, Theisen D. Influence of the Heel-to-Toe Drop of Standard Cushioned Running Shoes on Injury Risk in Leisure-Time Runners. AJSM.
19. Khowailed IA, Petrofsky JS, Lohman E, Daher NS. Six Weeks Habituation of Simulated Barefoot Running Induces Neuromuscular Adaptations and Changes in Foot Strike Patterns in Female Runners. PubMed.
20. Cigoja S, Firminger CR, Asmussen MJ, et al. Increasing the midsole bending stiffness of shoes alters gastrocnemius medialis muscle function and achilles tendon dynamics during running. Nature.
21. Esposito M, Wannop JW, Stefanyshyn DJ. Effects of midsole cushioning stiffness on Achilles tendon stretch during running. Scientific Reports.
22. Lee KKW, Ling SKK, Yung PSH. Controlled trial to compare the Achilles tendon load during running in flatfeet participants using a customized arch support orthoses vs an orthotic heel lift. BMC Musculoskeletal Disorders.
23. Munteanu SE, Menz HB, Landorf KB, et al. Effectiveness of customised foot orthoses for Achilles tendinopathy: a randomised controlled trial. PubMed.
24. Rabusin CL, Menz HB, McClelland JA, et al. Efficacy of heel lifts versus calf muscle eccentric exercise for mid-portion Achilles tendinopathy. PubMed.
25. Alghamdi NH, Pohlig RT, Seymore KD, et al. Immediate and Short-Term Effects of In-Shoe Heel-Lift Orthoses on Clinical and Biomechanical Outcomes in Patients With Insertional Achilles Tendinopathy. PubMed.
26. Achilles Pain, Stiffness, and Muscle Power Deficits: Midportion Achilles Tendinopathy Revision - 2024. JOSPT Guideline recommendations.
27. Achilles tendinitis - Diagnosis & treatment. Mayo Clinic.
28. Sun X, Lam WK, Zhang X, Wang J, Fu W. Systematic Review of the Role of Footwear Constructions in Running Biomechanics: Implications for Running-Related Injury and Performance. PMC.
29. Sánchez-Ramírez C, Ramsey C, Palma-Oyarce V, et al. Heel-to-toe drop of running shoes: a systematic review of its biomechanical effects. Footwear Science.