כולנו מכירים את הסיטואציה: חבר מגיע בנעליים חדשות ומבריקות, ואנחנו רוצים לברך אותו. בעברית מדוברת נהוג לומר בחיוך "תתחדש!".
ביטוי שלשמחתנו אין ממש תרגום ישיר בשפות אחרות, ומשמעו בערך "שיהיה לך בהתחדשות", או פשוט: תהנה מהדבר החדש. אבל ספציפית לגבי נעליים, יש שנהגו בנימת שובבות לומר דווקא "תלך בדרכים טובות" (או "בדרכים ישרות") – ברכה שמשחקת עם העובדה שנעליים חדשות נועדו להוליך אותנו בדרכים, וזו הזדמנות לאחל: מי ייתן וילכו רגליך רק במקומות טובים ויינחו אותך בדרכי יושר. האם יש באמת הבדל בין שתי הברכות הללו, והאם אחת "נכונה" יותר מהשנייה? בואו נצעד מעט בין מקורות הלכה ואגדה, ונראה מה עומד מאחורי כל ברכה. אין כאן פסיקה מחייבת, אלא הבנת ההקשרים השונים והמשמעות שבכל איחול.
"תתחדש" - מאיפה זה בא?
הביטוי "תתחדש" שגור כיום בפי כל, לכל חפץ חדש, מבגד ועד תספורת. למעשה, מקובל להסביר שהוא קיצור של ברכה עתיקה יותר: "תבלה ותחדש". מקורו במנהג יהודי לברך אדם שלובש בגד חדש במילים: "תבלה ותחדש" - כלומר, תבלה את הבגד (שתשתמש בו היטב עד שיתבלו, יתיישן), ואז תתחדש באחר.
במילים אחרות: מאחלים לך שהבגד ישמש אותך לאורך ימים וטוב, וכשבסוף יתבלה, תקנה חדש ותזכה לעוד טוב.
כבר מופיע ברמ"א (ר' משה איסרליש) בשולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"ג מנהג זה: "המנהג לומר למי שלובש בגד חדש 'תבלה ותחדש'". עם הזמן כנראה הברכה התקצרה בפי העם רק ל"תתחדש!", ואכן בעברית החדשה זה הפך לברכת חובה לכל רכישה חדשה.
יש בכך גם היבט לשוני: המילה "חדש" בתנ"ך פירושה חדש כמצב (חדש מול ישן) וגם חודש בלוח השנה, אבל כביטוי של איחול "התחדש" - זו כבר לשון חז"ל ולשון בת ימינו.
אגב, בלשון חכמים מוצאים ביטויים דומים, למשל ברכות על חידוש דברים, אך הברכה "תבלה ותחדש" כשלעצמה הוזכרה בפירוש בפוסקים בתקופת השולחן ערוך.
ברכה לנעליים: רגליים על קרקע ההלכתית
אם כן, מה לגבי
נעליים חדשות? כאן נכנסת ההלכה עם הסתייגות מעניינת: אותו רמ"א שהזכיר את ברכת "תבלה ותחדש" הביא דעה שלא לומר זאת על נעליים (ושאר ביגוד מעור). מדוע? מפני שבניגוד לבגד מבד, נעל עור חדשה הגיעה מחיה שהומתה, ולכן לא ראוי לאחל למישהו "שתבלה ותחליף לעוד אחת", שמשתמע מכך שנמית עוד בעל חיים בשביל זוג נעליים חדש.
רמ"א כותב בשם אחד הפוסקים: "יש מי שכתב שאין לומר כן (תבלה ותחדש) על מנעלים או בגדים הנעשים מעורות בהמה, שמשמעות איחול זה שיתחדש לך עוד כאלו, וכדי לעשותם יצטרכו להמית בהמה, וכתוב 'ורחמיו על כל מעשיו'".
הפסוק "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט) מדגיש מידת הרחמים האלוהית על כל בריותיו ועל האדם ללכת בדרכיו ולהיות רחמן.
אמנם רמ"א עצמו הוסיף שמדובר ב"טעם חלוש" ולא השתכנע שחובה לוותר לגמרי על הברכה הזו. אך, הוא מעיד שרבים נהגו להחמיר ולא לאומרה על נעלי עור.
השורה התחתונה: אין איסור הלכתי של ממש לומר "תתחדש" על נעליים, וזה בוודאי נאמר היום בתור ברכה תמימה. אבל יש כאן רגישות מוסרית שנכנסה אפילו לדיון ההלכתי - תזכורת לכבוד ולחמלה כלפי בעלי החיים, אפילו כשאנו נהנים מתוצרתם המותרת לנו.
בין רחמים לדרכים טובות: סיפורו של רבי והעגל
כדי להבין את ערך החמלה בהקשר הזה, נזכיר מעשה מפורסם שמביאה הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה.): שם מסופר על רבי יהודה הנשיא (המכונה "רבי"), עורך המשנה, שעבר אירוע שקשור בדיוק לעניין הרחמים על בעלי חיים. הגמרא מספרת ש"עגל אחד שהיו מוליכים אותו לשחיטה, ברח והכניס ראשו תחת בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי: 'זיל, לכך נוצרת' - לך, כי לשחיטה נוצרת.
בשמים אמרו: הואיל ואין רבי מרחם על הברייה המסכנה, יבואו עליו ייסורים." ואכן רבי סבל אחר כך שנים של כאבים. עד שיום אחד, לאחר שנים, ראה רבי את שפחתו מטאטאה את הבית ומנסה לסלק גורי חולדות (יש גרסאות שזה חולדות או חמורים קטנים) שהסתתרו שם.
רבי עצר בעדה ואמר: "שבקינהו (הנחי להם), הרי כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו'".
כשראו בשמים שרבי השתנה ועכשיו הוא מרחם אפילו על יצורים קטנים ומזיקים, אמרו: כשם שהוא מרחם - ירחמו עליו, והייסורים הסתלקו ממנו.
המעשה מהגמרא:
דְּהָהוּא עִגְלָא דַּהֲווֹ קָא מַמְטוּ לֵיהּ לִשְׁחִיטָה. אֲזַל תַּלְיֵאּ לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָכֵי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לְכָךְ נוֹצַרְתָּ. אָמְרִי הוֹאִיל וְלָא קָא מְרַחֵם - לֵיתוֹ עֲלֵיהּ יִסּוּרִין. וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ, יוֹמָא חַד הֲוָה קָא כָנְשָׁא אַמְּתֵיהּ דְּרַבִּי בֵּיתָא, הֲוָה שָׁדְיָא בְּנֵי כַּרְכּוּשְׁתָּא וְקָא כָנְשָׁא לְהוּ. אֲמַר לַהּ: שִׁבְקִינְהוּ, כְּתִיב: ״וְרַחֲמָיו עַל כׇּל מַעֲשָׂיו״, אֲמַרוּ: הוֹאִיל וּמְרַחֵם - נְרַחֵם עֲלֵיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָא שָׁכֵיב אִינִישׁ בְּלָא זִמְנֵיהּ.
הסיפור המופלא הזה ממחיש עד כמה מידת הרחמים הייתה חשובה בעיני חז"ל: אפילו שההלכה מתירה שחיטת בעלי חיים לצורכי האדם, מצופה מהאדם שלא יתאכזר ללא צורך ושישמור על רגש וחמלה.
בהקשר שלנו, זה הרקע הרעיוני למנהג לא לאחל "שיתחדש לך עוד זוג נעליים" (שמשמעו עוד הרג), ומכאן נולדה ברכת אלטרנטיבית: במקום "תתחדש", נפוצה ברכת "שתלך בדרכים טובות". כך גם מעניקים איחול משמח למי שנועל נעל חדשה, אך בלי להזכיר "התחדשות" שיושג על חשבון בעל חיים, אלא להתמקד בשימוש החיובי בנעליים.
הברכה הזאת בעצם אומרת: הלוואי שהנעליים האלו יישאו אותך רק למקומות טובים, לעשיית מעשים טובים, ובדרכים ישרים.
יש שיאמרו אותה בצורת "תבלה ותלך בדרכים ישרות", מעין שילוב של שתי הברכות: גם שתהנה ותבלה את הנעליים (בסימן חיים ובריאות), וגם שתצעדו עמן ביושר ובטוב.
בסופו של דבר, שתי הדרכים לברך - "תתחדש" או "תלך בדרכים טובות" - נובעות מכוונה טובה.